אהוד טוקטלי, מנחם-אב תשפ"ג, אוגוסט 2023

לא ירבעם ולא רחבעם

גם הימין וגם השמאל טועים ביחסם לתוכנית ה"היפרדות". הפתרון הנכון מונח ממש מול עינינו.

אנלוגיות היסטוריות אף פעם אינן מדוייקות לחלוטין, אבל לפעמים ניתן ללמוד מהן משהו. לאחרונה נשמעים דיבורים על "היפרדות" וחלוקת המדינה לשתי מדינות: ישראל ויהודה - הראשונה "דמוקרטית-ליברלית" והשניה "שמרנית ודתית". מעניין שהיוזמים בחרו לבסס את הצעתם על הסיפור המקראי אודות ירבעם ורחבעם (מלכים א', י"א; כ"ו - י"ב; ל"ג) שקרעו את ישראל העתיקה לשתי ממלכות. ובכן, מה הלקח שנוכל ללמוד בימינו מן המשל הקדום?

נתחיל עם ירבעם, שאליו מדמים היוזמים את עצמם. לכאורה, יש באמת דמיון בין שאיפות המגזר החילוני בימינו לבין הדרישות שהפנה הציבור למלך החדש רחבעם: יותר חירות אזרחית ופחות כפיה מצד השלטון "היהודי" בירושלים. אך האם הפתרון של עשרת השבטים דאז מתאים לימינו? נדמה שהמשל המקראי נבחר כדי לכסות על נטיית חוגי שמאל מסויימים לפתור כל דבר באמצעות "חלוקה", "הפרדה". ההצעה לחלוקה לשתי מדינות נראית כמעט כמו רפלקס מותנה, או שכפול שטחי של אותה תבנית בינארית למצבים שונים במציאות. לא רק שאין בהצעה זאת מחשבה מעמיקה, יצירתיות מקורית או לפחות הפקת לקחים מכשלונות מודל "החלוקה" בעבר, אין בה גם עקביות ערכית ויושר אינטלקטואלי. כבר הצביעו לפני על מופרכות הרעיון של חלוקת ישראל "שהיא מדינה גמדית מבחינה גאוגרפית עם משאבים מוגבלים למדי, עשירה בכסף אך מפגרת מבחינת תשתיות, מורכבת מעשרות זהויות ותתי-זהויות" (עינב שיף, YNET 20/3/23). מפת החלוקה החדשה משאירה אוכלוסיה "יהודית" ענקית תחת שלטון "ישראל החדשה", וגם מיעוטים גדולים של "ישראלים" בגבולות "מדינת יהודה". בניגוד לתוכניות להפרדת ישראל מהפלשתינים, הגבולות ששורטטו בהצעה החדשה יכתיבו "טרנספר" (או חיים תחת שלטון מתנכר) לכמות אוכלוסין אדירה. זה מזכיר את הטרגדיות של "חילופי האוכלוסין" בין יוון וטורקיה, ובין הודו ופקיסטן במאה שעברה.

אז הנה הסתירה הערכית שגלומה בתוכנית: איך אפשר להקים "מדינה ליברלית" על תשתית של טרנספר (שהוא פשע נגד האנושות), הפרדת אוכלוסין (אפרטהייד, או לפחות סגרגציה, שהיתה העוול הגדול שנגדו נאבק ד"ר מרטין לות'ר קינג) וכפיה תרבותית ואידיאולוגית? מה ליברלי ופלורליסטי כל כך בשנאה לזולת המדיפה ניחוח דוחה של שנאה אתנית ותרבותית?

והנה דוגמא לחוסר החוכמה שבהצעה: המציעים יורים לעצמם ברגל, כי הבחירה בין טרנספר "מרצון" לבין חיים תחת כפיה אמורה לפגוע גם במגזר שלהם! מה יעשו חילונים, פרוגרסיבים, להט"בים ואחרים שגרים בירושלים או בפתח תקוה? וחוסר התבונה גולש למחוזות הפנטזיה הילדותית כאשר החלוקה מתבססת על דימויים שטחיים ואיפיוני זהות פלקטיים של מי "אנחנו" ומי "הם". ברור לגמרי שהיוזמים רואים בעיני רוחם את "ישראל החדשה" כמדינה עשירה ומתקדמת, כי "אנחנו" מהנדסי הייטק וטייסים ורופאים ופרופסורים ואנשי 8200, ואילו "מדינת יהודה" תהיה מדינה עניה, עלובה, כושלת, כי "הם" ביביסטים וחרדים פרימיטיביים ומשיחיסטים הזויים ומקסימום שי"ן-גימ"לים (כדברי אותו בדרן בשנות השמונים). ובכן, יש לשאול את יוזמי התוכנית: נגיד שבאמת כולכם נאורים ומפותחים למשעי, אבל אם כל הנחותים האלה יעזבו את תל אביב וחיפה, נתניה וראשל"צ - מי יתקן לכם את רכבי היוקרה שלכם? מי יכין לכם מעדנים במסעדות הגורמה שלכם? מי יתדלק את מטוסי הקרב שלכם? שב"חים מ"השטחים הכבושים" או מ"מדינת יהודה"? ראיתם פעם חברה וכלכלה שמורכבות ממגזר הומוגני אחד? האם מתחיל להתברר לנו שכל התוכנית הזאת אינה אלא הזיה מנותקת, נון-סטארטר מוחלט?

יש עוד הרבה נקודות שצריך להעיר ל"ירבעם", אבל הבה ניגש ל"רחבעם". מן הרגע שתוכנית "ההיפרדות" נודעה בציבור, פרצו ממחנה הימין קריאות געוואלד נדהמות ונזעמות. ההצעה פגעה בציפור נפשו של הציבור הלאומי, הפטריוטי והאמוני: בערך "אחדות ישראל". היא הציפה את כל הזכרונות ההיסטוריים הטראומטיים של מלחמות אחים, שנאת חינם ופילוגים הרי-אסון, והתנגשה ישירות בנבואות הנחמה לעתיד של אחדות ובאתוס הציוני שחתר תמיד לבית לאומי עבור כל עם ישראל. ובכן, צריך תחילה להעיר למזדעקים שיירגעו, כי כאמור, התוכנית המוצעת אינה ריאלית ולא כדאי להיבהל ממנה. אבל מצד שני, יש ללמוד מטעותו של רחבעם בן שלמה. אכן, המאמינים שקוראים בתנ"ך יודעים כי קריעת ממלכת דוד ושלמה לשתי ממלכות היתה עונש על חטאי שלמה המלך, גזירה מן השמיים. אך המקרא מספר לנו שהאירועים התגלגלו בדרך הטבע: המלך הטרי רחבעם שמע את בקשת העם ("ירבעם וכל קהל ישראל"): "הקל מעבודת אביך הקשה ומעולו הכבד אשר נתן עלינו - ונעבדך." כזכור, המלך החדש התייעץ עם יועצי אביו הזקנים וגם עם חבריו הצעירים. לבסוף, נטש את עצת הזקנים וענה לעם כעצת הצעירים: "אבי יסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים." תגובת העם היתה צפויה ולגיטימית: "מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי? לאוהליך ישראל!" או בעברית עכשווית: לך תחפש את החברים שלך! והטעות הזאת הובילה לתוכנית ההיפרדות במקרא.

הטעות של רחבעם היתה פשוטה: הוא לא שמע לרחשי לבו של הציבור. מה שהוא הציע לעמו היה בלתי קביל בעליל: משטר עריץ וריכוזי. מישהו היה מגיב אחרת מהם? וזו בערך הטעות שעושים היום חוגים מסויימים בקואליציה: לא מנסים להבין מה מפחיד כל כך את המוני המפגינים ברחובות ישראל.

לפני שאמשיך, עלי לציין שאני איש ימין ולעניות דעתי ההכרעה הדמוקרטית בקלפי חייבת להתבטא במדיניות הממשלה בלי כניעה לסחטנות אלימה ברחובות או לרמזים למרד צבאי. ישנו גרעין קשה של מפגינים שעוסקים במחאות כבר שנים רבות והסיבה לפעילותם אינה הרפורמה של לוין ורוטמן, או כל פרט אחר במדיניות הקואליציה, אלא שלילת הלגיטימיות של הכרעת העם בקלפי. אבל אחרי הגרעין הזה צועדים אלפי ישראלים טובים, האחוזים אימה ובעתה מפני תסריטי בלהות שישללו מהם את חירותם, יכפו עליהם אורחות חיים שאינם לטעמם, והם אומרים לנו: "לא ניתן לכם להשתרר עלינו!"

והם צודקים. גם אני לא רוצה משטר ריכוזי ודכאני. זה פשוט לא העסק של הממשלה, או של כל גורם שלטוני אחר, איך אני מנהל את חיי, במה אני מאמין, איך אני מתבטא - כל עוד אינני פוגע בזולתי. קוראים לזה ליברליזם. ואני מתכוון לליברליזם אמיתי, ליברליזם קלאסי. חלק חשוב מהוגי הליברליזם הקלאסי העידו בפירוש שהתנ"ך שלנו היה מקור השראה לערכי החירות, הצדק, השוויון והאחווה בהגותם הרעיונית והמוסרית. למרבה הצער, רבים במחנה הלאומי שלנו אינם מכירים את משנתם, ואולי זאת הסיבה שאנו מבלבלים בין רעיון "האחדות" לבין תביעה ל"אחידות". אצלנו, במורשת ישראל, מופיע החזון: "יחד שבטי ישראל". לכל שבט בישראל תמיד היה ייחוד משלו, יופי משלו, תפקיד שונה ודיעות שונות. כל אלה לא פגעו ביכולתם לגבש אחדות לאומית מרשימה. הקהילות הקיימות בישראל אינן שריד מתקופת הגלות, אלא אבן היסוד של המבנה הלאומי שלנו. אם יש היום בישראל "שבט" גדול שמזדהה עם אורחות חיים מסויימים, תרבות מובהקת, שאיפות וערכים משותפים, עלינו לכבד אותם ולשמור על חירותם, כי אנחנו הליברלים המקוריים.

אני פונה לאחי ורעי במחנה האמוני: על כולנו להבין שהם כרגע בחרדה אמיתית. הם רואים תופעות שמפחידות אותם, והם מבינים שהעתיד הדמוגרפי מטיל עליהם צל כבד. הם פוחדים שאם נגדיר איזונים ובלמים ראויים בין שלוש רשויות הממשל הלאומי, הם עלולים לאבד את ההשפעה העודפת שיש להם כיום ברשות השופטת, במנגנונים של הרשות המבצעת, בתקשורת, באקדמיה ועוד. הבה נודה באמת: הם פשוט פוחדים שאנחנו נעשה להם מה שהם עשו לנו במשך שלושה דורות ויותר... אסור לנו להתעלם מן הפחד הזה!

זה ממש לא אומר שצריך להכנע להם או להיפרד מהם. בדיוק הפוך! צריך לבנות מערכת חוקתית שתבטיח את חירותן של כל הקהילות ותגן על כולן מפני התערבות לא הכרחית מצד השלטון המרכזי. זה הרי גם אינטרס שלנו, של כולנו. כל אדם שייך לקהילה כלשהיא וכל אדם וקהילה צריכים לחשוש מהתעמרות השלטון. לכן הפתרון לעתידנו מונח לנו מול העיניים: פדרליזם! בניגוד לקונפדרציות (בריתות בין מדינות עצמאיות), מדינות פדרליות ממזגות בדיוק את שני הערכים הליברליים שאנו חפצים בהם: אחדות האומה לצד חירות לקהילות האוטונומיות המרכיבות אותה. יחד שבטי ישראל.

יש רק הבדל אחד בין ישראל לבין המדינות הפדרליות הוותיקות: כאמור, אין אצלנו חפיפה מספקת בין מחוזות גיאוגרפיים לבין אופי האוכלוסיות שחיות בהם. לא כל תושבי עמק חפר הם קיבוצניקים ולא כל הקיבוצניקים חיים בעמק חפר. לכן נחוצה גם מועצה אזורית עמק חפר שתנהל את השטח וגם תנועות קיבוציות עם ניהול עצמי לקיבוצים. אם כן, בחוקה הפדרלית של מדינת ישראל נצטרך לשלב מחוזות גיאוגרפיים עם קהילות אוטונומיות שלא יהיו בהכרח טריטוריאליות. עקרון האוטונומיה המבוססת על קהילות אזרחים ולאו דווקא על שטחי קרקע מופיע כבר בחוקות מתקדמות בעולם (כגון בלגיה), והוצע בישראל לפני למעלה מעשרים שנה תחת הכותרת: 'דמוקרטיה קהילתית'.

אין כאן מקום לפרט את כל חלקי החוקה המוצעת (שמופיעים במאמר 'דמוקרטיה קהילתית 2.0' ). העיקר כרגע הוא להבין שאולי יש לפנינו הזדמנות היסטורית לנסח חוקה פדרלית לישראל ולאשרר אותה במשאל עם (אין הסכמה רחבה מזאת). זה לא מספיק לדבר יפה על אחוות אחים וכבוד לכל חלקי העם. צריך להציע חלופה משמעותית שתשקף בהגינות את המציאות הישראלית. ייתכן שבאופן פרדוקסלי, יהיה קל יותר להסכים על חוקה צודקת מאשר לחפש פשרות על רפורמה משפטית חלקית שאינה נוגעת בשורשי הבעיות. צעד ראשון לקראת החוקה יכול להיות "חוק יסוד: קהילות ישראל". אם לא נשכיל בעת הזאת למצוא דרך חדשה לכל שבטי ישראל, אנו עלולים חס ושלום לחזור על טעויותיהם ירבעם ורחבעם.