אם תרצו - אין זה מדע בדיוני

הפדרליזם הוא אחד המודלים החשובים של הדמוקרטיה הליברלית והוא מתאים במיוחד לישראל בימינו. הוא גם ישריין את אופיה היהודי של המדינה וגם יבטיח חופש לכל הקהילות בישראל. ישראל תוגדר כמדינה פדרלית כמו ארה"ב, קנדה, שוויץ וכד'. המשטר יורכב מיחידות אוטונומיות בעלות ממשל עצמי, כשהממשל הפדרלי יעסוק רק במדיניות לאומית כמו חוץ ובטחון, תשתיות ארציות, משק לאומי וכד'. אך בניגוד למדינות הפדרליות הקיימות, הדמוקרטיה הקהילתית תאגד קהילות אוטונומיות שלא יהיו בהכרח טריטוריאליות. אמנם חלק מהקהילות יוכלו להגדיר עצמן על בסיס מקומי (כמו קיבוצים, שכונות חרדיות, ישובים ערביים וישובים קהילתייים), אך קהילות רבות יוכלו לקיים ממשל אוטונומי שלא יוגבל לאיזור גיאוגרפי. הדבר נועד למנוע קיפוח של אזרחים שאינם חיים באיזורים הומוגניים, או נדידת אוכלוסין לתוך 'גטאות' אתניים ואחרים. פדרציה של קהילות שאינן בהכרח גיאוגרפיות מתאימה לחברה הישראלית, הואיל ומרבית הקהילות שלנו לא התפתחו על בסיס איזורי, אלא על יסודות תרבותיים, דתיים, רעיוניים ואחרים.

קהילות קיימות וקהילות חדשות שיוקמו במדינה באופן וולונטרי יוכלו לנהל את חייהן תוך חיכוך מזערי עם השלטון המרכזי ועם מגזרים אחרים בחברה. העצמת האזרח, משפחתו וקהילתו עשויה לתרום לאיכות החיים של כל הקהילות ולחזק את תמיכתן בחוקה המבטיחה את חירותן. קבוצות המתנגדות כיום לכפיה דתית או תרבותית צריכות לתמוך בהקמת קהילות אוטונומיות שיתנהלו לפי טעמן. גם החוגים הדתיים, המסורתיים ואפילו החרדים, צריכים להבין שהמשטר החדש יקנה מעמד רשמי וחוקתי לקהילה היהודית הקלאסית. ביזור השלטון וניתוק הממשל הפדרלי מסוגיות דת ומדינה יאפשר לציונות הדתית להקים בארצנו מסגרת יהודית מלאה לכל החפצים בה.

החוקה החדשה תקבע שכל קהילה תסדיר את כללי המשטר הפנימי שלה. למעט מקרים קיצוניים, שבהם יחליטו רוב נציגי הציבור לאסור מנהגים אכזריים או מגונים במידה שאין הדעת סובלתה, לא יוטלו מגבלות על הממשל העצמי בקהילות. טוהר המידות והמנהל התקין בקהילות יפוקחו ע"י מבקר המדינה שתמנה הכנסת. הצטרפות אזרחים לקהילות האוטונומיות תהיה על בסיס וולונטרי טהור ותיאסר הפעלת כפיה או פיתוי לא הוגן לגיוס חברים לקהילות. היסוד הוולונטרי - הבחירה החופשית - הוא המבדיל החשוב בין התפיסה הקהילתית לבין פוליטיקת הזהויות 'הפרוגרסיבית' המזהמת את הציבוריות של ימינו.

תהליך צירוף קהילות חדשות לברית הפדרלית יוגדר בחוקת המדינה. אשרור קהילה חדשה יהיה בסמכותה הבלעדית של הכנסת וידרוש רוב מיוחס בשני בתיה. משעה שיזכו במעמד 'קהילה מוכרת', כל הקהילות יקבלו ייצוג שווה בכל מוסדות הממשל המרכזי, הן ברשות המחוקקת והן ברשות השופטת. הייצוג השווה בפרלמנט שלנו יובטח ע"י חלוקת הכנסת לשני 'בתים':

'בית הנציגים' יהיה הבית העליון של הכנסת ובו יהיו שני נציגים לכל קהילה, קטנה כגדולה. אלה ייבחרו לפי הכללים שכל קהילה תקבע לעצמה. סביר להציע שקהילה תצטרך להציג בתהליך אישורה רשימת חברים שתכלול לפחות 2% מכלל בעלי זכות הבחירה. כלומר, מספר הקהילות המירבי בפדרציה יהיה 50 ומספר חברי הכנסת בבית הנציגים לא יעלה על 100. כל חקיקה בבית התחתון של הכנסת תדרוש אישרור של הבית העליון. הייצוג השווה לקהילות בבית הנציגים יבטיח את המיעוט מפני עריצות הרוב וישמור על אופי המדינה כבית הלאומי של עם ישראל.

'בית הנבחרים' ישמש כבית התחתון של הכנסת ובו יהיה ייצוג יחסי לכלל האזרחים. מירב הצדק הדמוקרטי יובטח ע"י האיזון בין האופי הרובי של הבית התחתון לבין ההגנה על המיעוטים בבית העליון. אפשר לשפר את שיטת הבחירות היחסיות (כנהוג במדינות אחדות) ע"י הוספת רשימת מועמדים לדירוג על טופס ההצבעה של כל רשימה. אך יש לדחות הצעות לבחירות איזוריות, המסלפות במקרים רבים את ייצוג הרוב והמיעוטים.

הרשות המבצעת תופרד לחלוטין מן הכנסת ע"י הנהגת משטר נשיאותי. המטרה היא לשפר את הפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים הדדיים, לאפשר כינון ממשלה יציבה בלי תעלולים קואליציוניים, ולבטל אפשרות למבוי סתום כמו שראינו לאחרונה. הנשיא וסגנו ייבחרו בבחירות כלליות, אישיות וישירות (שלא כמו בשיטת 'האלקטורים' בארה"ב), עם אפשרות לסיבוב שני, במידה ואף אחד מן המועמדים לא יזכה במחצית הקולות לפחות.

הפרדת הבחירות לבית הנציגים, לבית הנבחרים ולתפקיד הנשיא, תתרום לחיזוק כל אחת מהרשויות ותצמצם את אזלת ידן של הממשלה והקואליציה בשיטה הפרלמנטרית. זה ההבדל הגדול בין השיטה הנשיאותית לבין ההצבעה הישירה לראשות הממשלה שנוסתה בישראל לפני כעשרים שנה ולא ביטלה את הצורך בקואליציה פרלמנטרית. בנוסף, רצוי לחזק גם את מעמדן של הרשויות המקומיות. ביזור הסמכויות יחזק את השלטון המרכזי בתחומי סמכותו, אך יחליש את מעורבותו בחיי האזרחים.

הרשות השופטת ומערכת אכיפת החוק בישראל זקוקות יותר מכל לרפורמה יסודית. מערכת אכיפת החוק נשלטת כיום בידי קבוצה חברתית זעירה המהלכת אימים על אזרחים ונציגיהם גם יחד. ביזור המערכת המשפטית יתקיים על פי כללי הדמוקרטיה הפדרלית: כפי שלכל אחת ממדינות ארה"ב יש בית מחוקקים ובתי משפט משלה, כך תאפשר החוקה החדשה לכל קהילה אוטונומית לנהל מערכת משפטית עצמאית. הואיל והחברוּת בקהילות תהיה וולונטרית, ישפטו בתי הדין הקהילתיים רק את מי שיעדיפו את אותה קהילה, תרבותה וערכיה. תשתית משפטית לכך קיימת כבר כיום, במסגרת של בוררות מוסכמת. לצד מערכות המשפט הקהילתיות, יפעלו בתי משפט פדרליים, אשר ידונו בעבירות על חוקי המדינה, הפרת הסדר הציבורי, דיני תעבורה, פלילים וכד', אך גם בתביעות אזרחיות כשהצדדים לא יחתמו על שטר בוררות בפני בית דין קהילתי. משיקומו הקהילות האוטונומיות, יינתן להן ייצוג שווה בוועדה למינוי שופטים, כך ששופטי ישראל יהיו מקובלים על כל גווני החברה.

תקציב המדינה ישקף את עקרונות 'הדמוקרטיה הקהילתית'. בשנות השבעים, הציע ד"ר יעקב חסדאי שיטה של תקצוב שוויוני לתחומים האזרחיים (חינוך, רווחה, תרבות, דת, ספורט וכו'). בשיטה זו, יגבה הממשל הפדרלי מסים מכל אזרחי המדינה ויחלק את המשאבים לשני פרקים: תקציב הלאום - למימון הממשל המרכזי; ותקציב האזרחים - למימון מוסדות הקהילות האוטונומיות. תקציב האזרחים יוזרם ישירות לכל אזרח באמצעות 'שוברי זיכוי' (vouchers) על בסיס שוויוני. כל אזרח יבחר במוסד הקהילתי הרצוי לו ויעביר אליו את שובר הזיכוי המתאים. המוסד יתוקצב ע"י אוצר המדינה כנגד השוברים שקיבל מהאזרחים. משרדי הממשלה הפדרלית יעסקו רק בפיקוח ולא בניהול פרטני של המערכות החברתיות. שיטה זו תעניק חופש בחירה לאזרחים ותטפח אחריות אישית לגורלם. הפיתוי לשחיתות יקטן עם צמצום עוצמת השלטון הריכוזי ואיכות השירות לאזרח תשתפר ככל שתגבר התחרות החפשית בין הקהילות.

מעלות רבות לשיטת 'הדמוקרטיה הקהילתית':

אוטופיה? הרפתקנות מסוכנת?

היו שטענו כי המודל הזה אינו מעשי, אפילו פנטזיה הזויה. אך למעשה, כמעט כל מרכיביו הוכחו במציאות כמוצלחים. הרי אין שום חידוש בחוקה פדרלית או במשטר נשיאותי. הגורם החדשני ביותר במודל הוא הקהילות שאינן בהכרח טריטוריאליות. אך רעיון זה אינו חדש עבורנו היהודים. בהיסטוריה שלנו מסופר על תריסר שבטי ישראל שהתיישבו בתריסר נחלות בארצנו, אך למעשה היו שלושה עשר שבטים, כאשר שבט לוי לא קיבל נחלה והתקיים כשבט נבדל בלי בסיס טריטוריאלי. גם במשך אלפי שנות הגלות שגשג העם היהודי ללא ריבונות קרקעית באמצעות מבנה קהילתי מפותח. עידן המידע של ימינו מספק הזדמנות היסטורית ליישום מורשת קהילתית עתיקה זו באמצעות טכנולוגיות מתקדמות וגישות חברתיות ותרבותיות עדכניות. לדעת מומחים, החיבור המקורי בין המרכיבים הבדוקים ניתן בהחלט לביצוע עם סיכוי טוב להצלחה.

אכן, הצעות לשינוי נתקלות בדרך כלל בחשדנות ובקבעון מחשבתי. אך יש להבין כי אין מדובר בגישה מהפכנית המבקשת לערוך ניסויים הרפתקניים בבני אדם חיים. בניגוד לאידיאולוגיות של המאה העשרים, שמרביתן נכשלו ואף גרמו למרחץ דמים נורא, המודל שלפנינו אינו מבקש "לתקן" את האדם לפי אידיאל רעיוני מופשט, אלא בדיוק להיפך: החוקה החדשה מבקשת להתאים את המשטר למציאות האנושית ולבנות את המדינה היהודית לפי צרכי העם ושאיפותיו.

יש לציין שהחלפת חוקה, או עדכונה, אינן תופעות כל כך נדירות. כדאי לעיין בהיסטוריה של 'תיקוני החוקה' בארה"ב, וגם לחקור חוקות של מדינות חופשיות אחרות. לא רבים יודעים שרק בשנים 1999 עד 2019 החליפו לפחות 37 מדינות את חוקותיהן (ראו רשימה). נכון שחלקן אינן בדיוק מודל לחיקוי עבורנו (כמו סוריה או קובה), אבל חלקן דווקא כן (כמו שוויץ, הונגריה או פינלנד). רובן החליפו חוקה במשאל עם או בחקיקה בפרלמנט, או בשילוב של שניהם. ובכן, המציאות מראה שזה אפשרי ומעשי.

יתר על כן, המדינות הללו כוללות רק מדינות שיש להן חוקה אחידה (codified) - כמו ארה"ב או צרפת, ואילו אנחנו שייכים לקבוצת מדינות שיש להן חוקה לא אחידה (uncodified), כלומר סט של חוקי יסוד במעמד חוקתי - כמו קנדה, ניו זילנד, שבדיה ובריטניה. אחת המעלות של הסוג החוקתי השני היא שקל יותר להתאים את החוקה למצבים משתנים. מכאן שהשינוי המוצע לא מצריך תהליכים מסובכים כמו 'התיקונים לחוקה' בארה"ב, אלא רק תיקונים בחוקי היסוד, שהכנסת יודעת לבצע בקלות.

לסיום: הגיע הזמן שנבין את שורש הבעיות בישראל. אין טעם להדביק פלסטרים (כמו 'פסקת ההתגברות' או 'החוק הצרפתי') על מומים חמורים וממאירים. נכון שהבלתי צפוי תמיד אורב לכל מהלך אנושי. אבל אם נכנע לקבעון, איש מאיתנו לא יטול לעולם שום סיכון, לא יפתח שום יוזמה, לא יחשוב מחדש על שום מוסכמה, לא יבנה בית ולא ייטע כרם. קשה לחשוב על טיעון פחות הולם לממשיכי התנועה שקידשה את המוטו:

"אם תרצו - אין זו אגדה"