אם תרצו - אין זה מדע בדיוני

קריאה לדיון ציבורי על רפורמה במשטר החוקתי של ישראל!


בשנתיים האחרונות הגיע לשיאו טירוף המערכות הפוליטי בישראל. ארבע מערכות בחירות הובילו להקמת הממשלות המוזרות ביותר בתולדות המדינה, תוך שחיקה חמורה של אימון הציבור בממסד כולו. בתקופת הקורונה החריף המתח בין חלקי הציבור והתרופפה המשילות במרחב הציבורי. היינו מצפים שהעם יתלכד בסולידריות מול משבר קיומי, אך המציאות היתה בדיוק הפוכה. הצלחת מבצע החיסונים עלולה להשכיח את מסעי השיסוי וההסתה נגד קבוצות מיעוט ואת העימותים בין נבחרי הציבור לבין פקידי השלטון.




שורש הרע הוא המשטר הריכוזי בישראל. זה אולי מנוגד לאינטואיציה הטבעית, אך דווקא הנסיון לשליטה בכל פרט מפלג את החברה ומחליש את הממשל. צרכי הקיום של כל מגזר חברתי תלויים בתקציבים ממשלתיים. קבוצות שונות בחברה מתחרות על חלוקת העוגה הלאומית ונוצרים קונפליקטים בין סדרי העדיפויות הערכיים שלהן. כך גובר המתח בין קואליציות של מגזרים חברתיים המכונות 'ימין' ו-'מרכז-שמאל'. אבל כל זה אינו אלא מסווה למדיניות 'הפרד ומשול' של 'האליטות' השולטות בזכות השיטה הריכוזית. למרבה הפלא, תופעות דומות מתרחשות גם בדמוקרטיות אחרות ברחבי העולם.

נראה שצריך לשנות כיוון. בארצות רבות כבר לא ברור מה זה דמוקרטיה ואיך צריך לנהל אותה. אולי התבניות החוקתיות שהתפתחו במאות הקודמות כבר לא מתאימות למציאות החברתית, הטכנולוגית, הפוליטית והכלכלית בעידן החדש? השינוי חייב להיות במגמה של ביזור. אני קורא לאזרחי ישראל, ובראשם למומחים ולאינטלקטואלים מכל הקהילות והמגזרים: הבה נפתח דיון ציבורי על שיפור המשטר החוקתי שלנו! אני מציע להלן תמצית למודל חוקתי חדש, אך זאת רק נקודת פתיחה לדיון. יהיו בוודאי עוד הצעות וטוב שכך!

הדמוקרטיה הקהילתית מוצעת כמשטר החוקתי של מדינת ישראל, אשר יובא להכרעת הציבור במשאל-עם חופשי, או בהליכי חקיקה בכנסת, או בשילוב של שניהם. החוקה תבטיח את זכויות העם היהודי במדינתו, כמו גם חירות אזרחית מלאה לכל אזרחי ישראל. עקרונות החוקה מבוססים על ערכי הליברליזם הקלאסי, אך תואמים גם את כללי המשפט העברי ומורשת ישראל.

נתקבע אצלנו רעיון שגוי כאילו נשמת אפה של הדמוקרטיה הוא העקרון: 'הרוב קובע'. אך דמוקרטיות רבות אינן דוגלות בשלטון הרוב. ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה, למשל, הן דמוקרטיות ליברליות שאינן רוביות. השיטה הרובית אינה יכולה לייצג כראוי את מגוון הקהילות המרכיבות את הפסיפס החברתי בישראל. הצירוף של משטר ריכוזי, היעדר חוקה מחייבת ושיטה פרלמנטרית רובית, יצר אצלנו בעיות משילות מצד אחד, ופגמים במימוש החופש האזרחי מצד שני.

חוקת המדינה צריכה להבטיח את הזכויות הלגיטימיות של עם ישראל בארצו. עקרון שלטון הרוב אינו יכול להבטיח את הקיום היהודי במרחב הערבי, שבו היהודים יהיו תמיד מיעוט לאומי. זכויות עמנו נשענות על ספר הספרים, על ההיסטוריה, על הצדק הטבעי ועל הדין הבינלאומי שהכיר במדינה היהודית, הן בחבר הלאומים 1920 והן באו"ם 1947. השיטה הרובית מבלבלת בין קבלת החלטות ברוב דעות לבין שלטון של רוב דמוגרפי, ומניחה את היסוד לתביעת 'מדינת כל אזרחיה'. הפתרון היחיד הוא שינוי המשטר הרובי לדמוקרטיה ליברלית קלאסית. בארה"ב למשל, מובטח ייצוג זהה בסנאט למדינה קטנה כמו למדינה גדולה. הייצוג הלא-שוויוני כביכול נועד למנוע עריצות של רוב מזדמן. הגנה על זכויות המיעוט ועל חירויות הפרט היא עקרון ליברלי עליון.

לפיכך, תקבע החוקה שמדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי בלבד. עקרון זה ישוריין בחוקה. לא יהא ניתן לשנותו באופן חוקי, אלא בהסכמת רוב נציגי העם היהודי שיתפקדו בארץ ובתפוצות. כמו כן, תקבע החוקה שכל פעולה או התבטאות נגד עקרון זה תהווה עוון שעונשו שלילת האזרחות לצמיתות. עם זאת, כל אזרחי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין, ייהנו מחירויות אזרחיות שיפורטו במגילת זכויות האזרח. זכויות אלו יהיו אישיות ולא יכללו בשום אופן זכויות לאומיות כלשהן. זכויות קולקטיביות אחרות של קהילות אזרחים יתבטאו במסגרת הקהילות האוטונומיות בלבד (כמפורט להלן).

המשך...

הפדרליזם הוא אחד המודלים החשובים של הדמוקרטיה הליברלית והוא מתאים במיוחד לישראל בימינו. הוא גם ישריין את אופיה היהודי של המדינה וגם יבטיח חופש לכל הקהילות בישראל. ישראל תוגדר כמדינה פדרלית כמו ארה"ב, קנדה, שוויץ וכד'. המשטר יורכב מיחידות אוטונומיות בעלות ממשל עצמי, כשהממשל הפדרלי יעסוק רק במדיניות לאומית כמו חוץ ובטחון, תשתיות ארציות, משק לאומי וכד'. אך בניגוד למדינות הפדרליות הקיימות, הדמוקרטיה הקהילתית תאגד קהילות אוטונומיות שלא יהיו בהכרח טריטוריאליות. אמנם חלק מהקהילות יוכלו להגדיר עצמן על בסיס מקומי (כמו קיבוצים, שכונות חרדיות, ישובים ערביים וישובים קהילתייים), אך קהילות רבות יוכלו לקיים ממשל אוטונומי שלא יוגבל לאיזור גיאוגרפי. הדבר נועד למנוע קיפוח של אזרחים שאינם חיים באיזורים הומוגניים, או נדידת אוכלוסין לתוך 'גטאות' אתניים ואחרים. פדרציה של קהילות שאינן בהכרח גיאוגרפיות מתאימה לחברה הישראלית, הואיל ומרבית הקהילות שלנו לא התפתחו על בסיס איזורי, אלא על יסודות תרבותיים, דתיים, רעיוניים ואחרים.

קהילות קיימות וקהילות חדשות שיוקמו במדינה באופן וולונטרי יוכלו לנהל את חייהן תוך חיכוך מזערי עם השלטון המרכזי ועם מגזרים אחרים בחברה. העצמת האזרח, משפחתו וקהילתו עשויה לתרום לאיכות החיים של כל הקהילות ולחזק את תמיכתן בחוקה המבטיחה את חירותן. קבוצות המתנגדות כיום לכפיה דתית או תרבותית צריכות לתמוך בהקמת קהילות אוטונומיות שיתנהלו לפי טעמן. גם החוגים הדתיים, המסורתיים ואפילו החרדים, צריכים להבין שהמשטר החדש יקנה מעמד רשמי וחוקתי לקהילה היהודית הקלאסית. ביזור השלטון וניתוק הממשל הפדרלי מסוגיות דת ומדינה יאפשר לציונות הדתית להקים בארצנו מסגרת יהודית מלאה לכל החפצים בה.

החוקה החדשה תקבע שכל קהילה תסדיר את כללי המשטר הפנימי שלה. למעט מקרים קיצוניים, שבהם יחליטו רוב נציגי הציבור לאסור מנהגים אכזריים או מגונים במידה שאין הדעת סובלתה, לא יוטלו מגבלות על הממשל העצמי בקהילות. טוהר המידות והמנהל התקין בקהילות יפוקחו ע"י מבקר המדינה שתמנה הכנסת. הצטרפות אזרחים לקהילות האוטונומיות תהיה על בסיס וולונטרי טהור ותיאסר הפעלת כפיה או פיתוי לא הוגן לגיוס חברים לקהילות. היסוד הוולונטרי - הבחירה החופשית - הוא המבדיל החשוב בין התפיסה הקהילתית לבין פוליטיקת הזהויות 'הפרוגרסיבית' המזהמת את הציבוריות של ימינו.

 

תהליך צירוף קהילות חדשות לברית הפדרלית יוגדר בחוקת המדינה. אשרור קהילה חדשה יהיה בסמכותה הבלעדית של הכנסת וידרוש רוב מיוחס בשני בתיה. משעה שיזכו במעמד 'קהילה מוכרת', כל הקהילות יקבלו ייצוג שווה בכל מוסדות הממשל המרכזי, הן ברשות המחוקקת והן ברשות השופטת. הייצוג השווה בפרלמנט שלנו יובטח ע"י חלוקת הכנסת לשני 'בתים':

'בית הנציגים' יהיה הבית העליון של הכנסת ובו יהיו שני נציגים לכל קהילה, קטנה כגדולה. אלה ייבחרו לפי הכללים שכל קהילה תקבע לעצמה. סביר להציע שקהילה תצטרך להציג בתהליך אישורה רשימת חברים שתכלול לפחות 2% מכלל בעלי זכות הבחירה. כלומר, מספר הקהילות המירבי בפדרציה יהיה 50 ומספר חברי הכנסת בבית הנציגים לא יעלה על 100. כל חקיקה בבית התחתון של הכנסת תדרוש אישרור של הבית העליון. הייצוג השווה לקהילות בבית הנציגים יבטיח את המיעוט מפני עריצות הרוב וישמור על אופי המדינה כבית הלאומי של עם ישראל.

'בית הנבחרים' ישמש כבית התחתון של הכנסת ובו יהיה ייצוג יחסי לכלל האזרחים. מירב הצדק הדמוקרטי יובטח ע"י האיזון בין האופי הרובי של הבית התחתון לבין ההגנה על המיעוטים בבית העליון. אפשר לשפר את שיטת הבחירות היחסיות (כנהוג במדינות אחדות) ע"י הוספת רשימת מועמדים לדירוג על טופס ההצבעה של כל רשימה. אך יש לדחות הצעות לבחירות איזוריות, המסלפות במקרים רבים את ייצוג הרוב והמיעוטים.

הרשות המבצעת תופרד לחלוטין מן הכנסת ע"י הנהגת משטר נשיאותי. המטרה היא לשפר את הפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים הדדיים, לאפשר כינון ממשלה יציבה בלי תעלולים קואליציוניים, ולבטל אפשרות למבוי סתום כמו שראינו לאחרונה. הנשיא וסגנו ייבחרו בבחירות כלליות, אישיות וישירות (שלא כמו בשיטת 'האלקטורים' בארה"ב), עם אפשרות לסיבוב שני, במידה ואף אחד מן המועמדים לא יזכה במחצית הקולות לפחות.

הפרדת הבחירות לבית הנציגים, לבית הנבחרים ולתפקיד הנשיא, תתרום לחיזוק כל אחת מהרשויות ותצמצם את אזלת ידן של הממשלה והקואליציה בשיטה הפרלמנטרית. זה ההבדל הגדול בין השיטה הנשיאותית לבין ההצבעה הישירה לראשות הממשלה שנוסתה בישראל לפני כעשרים שנה ולא ביטלה את הצורך בקואליציה פרלמנטרית. בנוסף, רצוי לחזק גם את מעמדן של הרשויות המקומיות. ביזור הסמכויות יחזק את השלטון המרכזי בתחומי סמכותו, אך יחליש את מעורבותו בחיי האזרחים.

הרשות השופטת ומערכת אכיפת החוק בישראל זקוקות יותר מכל לרפורמה יסודית. מערכת אכיפת החוק נשלטת כיום בידי קבוצה חברתית זעירה המהלכת אימים על אזרחים ונציגיהם גם יחד. ביזור המערכת המשפטית יתקיים על פי כללי הדמוקרטיה הפדרלית: כפי שלכל אחת ממדינות ארה"ב יש בית מחוקקים ובתי משפט משלה, כך תאפשר החוקה החדשה לכל קהילה אוטונומית לנהל מערכת משפטית עצמאית. הואיל והחברו?ת בקהילות תהיה וולונטרית, ישפטו בתי הדין הקהילתיים רק את מי שיעדיפו את אותה קהילה, תרבותה וערכיה. תשתית משפטית לכך קיימת כבר כיום, במסגרת של בוררות מוסכמת. לצד מערכות המשפט הקהילתיות, יפעלו בתי משפט פדרליים, אשר ידונו בעבירות על חוקי המדינה, הפרת הסדר הציבורי, דיני תעבורה, פלילים וכד', אך גם בתביעות אזרחיות כשהצדדים לא יחתמו על שטר בוררות בפני בית דין קהילתי. משיקומו הקהילות האוטונומיות, יינתן להן ייצוג שווה בוועדה למינוי שופטים, כך ששופטי ישראל יהיו מקובלים על כל גווני החברה.

תקציב המדינה ישקף את עקרונות 'הדמוקרטיה הקהילתית'. בשנות השבעים, הציע ד"ר יעקב חסדאי שיטה של תקצוב שוויוני לתחומים האזרחיים (חינוך, רווחה, תרבות, דת, ספורט וכו'). בשיטה זו, יגבה הממשל הפדרלי מסים מכל אזרחי המדינה ויחלק את המשאבים לשני פרקים: תקציב הלאום - למימון הממשל המרכזי; ותקציב האזרחים - למימון מוסדות הקהילות האוטונומיות. תקציב האזרחים יוזרם ישירות לכל אזרח באמצעות 'שוברי זיכוי' (vouchers) על בסיס שוויוני. כל אזרח יבחר במוסד הקהילתי הרצוי לו ויעביר אליו את שובר הזיכוי המתאים. המוסד יתוקצב ע"י אוצר המדינה כנגד השוברים שקיבל מהאזרחים. משרדי הממשלה הפדרלית יעסקו רק בפיקוח ולא בניהול פרטני של המערכות החברתיות. שיטה זו תעניק חופש בחירה לאזרחים ותטפח אחריות אישית לגורלם. הפיתוי לשחיתות יקטן עם צמצום עוצמת השלטון הריכוזי ואיכות השירות לאזרח תשתפר ככל שתגבר התחרות החפשית בין הקהילות.

מעלות רבות לשיטת 'הדמוקרטיה הקהילתית':

•  יש לה סיכוי רב לזכות בתמיכת רוב מכריע בציבור. כל אזרח וכל קהילה לגיטימית עשויים לזכות בחירות חסרת תקדים.
•  המודל תואם לחלוטין את כללי הדמוקרטיה הליברלית, אך גם מבוסס על מורשת ישראל והמשפט העברי. לפיכך הוא יכול ללכד את כל הציבור: דתיים, מסורתיים וחילונים כאחד.
•  ביזור יפיג מתחים בין-תרבותיים, קיפוח, שחיתויות ואי-סדרים רבים.
•  הכרה בקהילות שאינן בהכרח טריטוריאליות תאפשר חופש לכל הקהילות, ללא דחיקתן לגטאות חברתיים או אתניים.
•  שחרור האזרחים מכבלי השלטון הריכוזי יטפח תחושת אחריות אישית ויעודד יזמות חברתית, כלכלית ותרבותית.
•  מתן הגושפנקא החוקתית לזהות הנבדלת של כל קהילה דווקא תתרום לאחדות לאומית מוגברת, בבחינת 'יחד שבטי ישראל'.
•  קביעת החוקה שישראל היא ביתו של העם היהודי, ללא קשר לרוב ומיעוט, תבטיח את עתיד ישראל כמדינה יהודית. ייצוג הקהילות היהודיות יובטח באפליה מתקנת וכך ייבלם האיום הדמוגרפי ותסתיים המחלוקת הנובעת ממנו.
•  רבים מערביי הארץ יתמכו בהצעה. ידוע שרבים מהם רוצים אזרחות ישראלית ואם נבטיח להם שוויון וחופש בניהול קהילותיהם, ישמחו רבים מהם לוותר על משטרי העריצות והשחיתות במרחב הערבי.

אוטופיה? הרפתקנות מסוכנת?

היו שטענו כי המודל הזה אינו מעשי, אפילו פנטזיה הזויה. אך למעשה, כמעט כל מרכיביו הוכחו במציאות כמוצלחים. הרי אין שום חידוש בחוקה פדרלית או במשטר נשיאותי. הגורם החדשני ביותר במודל הוא הקהילות שאינן בהכרח טריטוריאליות. אך רעיון זה אינו חדש עבורנו היהודים. בהיסטוריה שלנו מסופר על תריסר שבטי ישראל שהתיישבו בתריסר נחלות בארצנו, אך למעשה היו שלושה עשר שבטים, כאשר שבט לוי לא קיבל נחלה והתקיים כשבט נבדל בלי בסיס טריטוריאלי. גם במשך אלפי שנות הגלות שגשג העם היהודי ללא ריבונות קרקעית באמצעות מבנה קהילתי מפותח. עידן המידע של ימינו מספק הזדמנות היסטורית ליישום מורשת קהילתית עתיקה זו באמצעות טכנולוגיות מתקדמות וגישות חברתיות ותרבותיות עדכניות. לדעת מומחים, החיבור המקורי בין המרכיבים הבדוקים ניתן בהחלט לביצוע עם סיכוי טוב להצלחה.

אכן, הצעות לשינוי נתקלות בדרך כלל בחשדנות ובקבעון מחשבתי. אך יש להבין כי אין מדובר בגישה מהפכנית המבקשת לערוך ניסויים הרפתקניים בבני אדם חיים. בניגוד לאידיאולוגיות של המאה העשרים, שמרביתן נכשלו ואף גרמו למרחץ דמים נורא, המודל שלפנינו אינו מבקש "לתקן" את האדם לפי אידיאל רעיוני מופשט, אלא בדיוק להיפך: החוקה החדשה מבקשת להתאים את המשטר למציאות האנושית ולבנות את המדינה היהודית לפי צרכי העם ושאיפותיו.

יש לציין שהחלפת חוקה, או עדכונה, אינן תופעות כל כך נדירות. כדאי לעיין בהיסטוריה של 'תיקוני החוקה' בארה"ב, וגם לחקור חוקות של מדינות חופשיות אחרות. לא רבים יודעים שרק בשנים 1999 עד 2019 החליפו לפחות 37 מדינות את חוקותיהן. נכון שחלקן אינן בדיוק מודל לחיקוי עבורנו (כמו סוריה או קובה), אבל חלקן דווקא כן (כמו שוויץ, הונגריה או פינלנד). רובן החליפו חוקה במשאל עם או בחקיקה בפרלמנט, או בשילוב של שניהם. ובכן, המציאות מראה שזה אפשרי ומעשי.

יתר על כן, המדינות הללו כוללות רק מדינות שיש להן חוקה אחידה (codified) - כמו ארה"ב או צרפת, ואילו אנחנו שייכים לקבוצת מדינות שיש להן חוקה לא אחידה (uncodified), כלומר סט של חוקי יסוד במעמד חוקתי - כמו קנדה, ניו זילנד, שבדיה ובריטניה. אחת המעלות של הסוג החוקתי השני היא שקל יותר להתאים את החוקה למצבים משתנים. מכאן שהשינוי המוצע לא מצריך תהליכים מסובכים כמו 'התיקונים לחוקה' בארה"ב, אלא רק תיקונים בחוקי היסוד, שהכנסת יודעת לבצע בקלות.

לסיום: הגיע הזמן שנבין את שורש הבעיות בישראל. אין טעם להדביק פלסטרים (כמו 'פסקת ההתגברות' או 'החוק הצרפתי') על מומים חמורים וממאירים. נכון שהבלתי צפוי תמיד אורב לכל מהלך אנושי. אבל אם נכנע לקבעון, איש מאיתנו לא יטול לעולם שום סיכון, לא יפתח שום יוזמה, לא יחשוב מחדש על שום מוסכמה, לא יבנה בית ולא ייטע כרם. קשה לחשוב על טיעון פחות הולם לממשיכי התנועה שקידשה את המוטו:

"אם תרצו - אין זו אגדה"

אהוד טוקטלי, תמוז התשפ"א, יוני 2021


חזרה לראש הדף


כל הזכויות שמורות ל'דרכי תקוה' HopeWays.org ©
2003-2021

'דרכי-תקוה' שומר על זכותו לפרסם חומרים לפי שיקול דעתם של עורכי האתר. עם זאת, כל החומרים באתר זה מתפרסמים על אחריותם הבלעדית של מחבריהם. בעלי האתר ועורכיו אינם מקבלים על עצמם אחריות לשום חומר, אלא אם הם נזכרים במפורש כמחבריו של קטע מסויים.

This website was tested on Google Chrome Version 94.0.4606.71, Mozilla Firefox Version 92.0.1 and Microsoft Edge Version 94.0.992.38