אביעזר וייס, כסלו התשפ"ב, נובמבר 2021

בין אנרכיזם מקראי לכור ההיתוך

הערות על הצעת 'הדמוקרטיה הקהילתית'

גם אני חושב שחוקה למדינת ישראל היא חיונית, ושהדרך אליה צריכה להיות מלווה בחשיבה מעמיקה ובראייה רחבה, בשיתוף אנשים ונשים רבים ובבחינת היבטים רבים. הדוגמה האצילית ביותר לכך היא כמובן הקובץ 'הפדרליסט', שכותביו מעידים שחשיבותו היא בכך שהוא נעשה מתוך אורך רוח וזמן פנוי, ולא בלחץ המאורעות הדרמטיים שהתרחשו סמוך לכתיבת המסמך הראשוני של חוקת ארצות הברית. לפני שאגש להערות הקונקרטיות למודל 'הדמוקרטיה הקהילתית' אני מבקש להקדים ולציין שתחום ההתמחות שלי איננו מדעי המדינה ואף לא מדעי החברה. אני בא ממדעי הרוח, בעיקר מהספרות ומעט - באופן חובבני - מהפילוסופיה וההיסטוריה. חוץ ממעט ידע, היגיון ויושרה אינטלקטואלית אני לא יכול להציע הרבה לדיון כאן.

לאורך כל שנותיי כאדם וכמחנך אני חצוי בין שני קטבים: בנשמתי אני אנרכיסט. אני בהחלט תומך ברעיון השבטיות שחוזר בהסברים להצעה פעמים רבות. הרציתי פעמים אחדות בהזדמנויות שונות על ספר שופטים וקראתי להרצאה "אנרכיה ברוכה". הטענה הבסיסית שלי הייתה שהאמירה "בימים ההם אין מלך בישראל - איש הישר בעיניו יעשה" היא אמירה חיובית ולא שלילית. משמעותה: כיוון שאין מלך - בני אדם מחפשים לעשות את הישר (לא את הנוח, לא את המעשיר וודאי לא את המדכא והמשפיל).

תקופת השופטים הייתה אוטופיה שמגיעה לשיא תיאורה לא בספר שופטים אלא במגילת רות: "איש הישר בעיניו יעשה" - כל אחד מגיבורי מגילת רות מחפש מהו המעשה הישר לעשות. איש אינו מכתיב לו. העניינים נחתכים בשער העיר ואין שלטון מרכזי מכוון. כאשר נעשה פשע, כמו בפרשת פילגש בַּגִּבְעָה, מחליט כל העם לצאת למלחמה ולעשות סוף לַרֶשַׁע שלא היה כמוהו מאז הכניסה לארץ. לא צריך ממשלה, כיוון שכולם רוצים לעשות טוב וכשמתגלה רוע - רוצים לחסל אותו. שלטון מרכזי תמיד מצויר במקרא כרעה חולה. בהקשר של האמירה הזאת - קיומו של שלטון מרכזי מביא את בני האדם לתלות את מעשיהם בשליט ולא לקחת עליהם אחריות מוסרית בעצמם.

מאידך גיסא, משחר נעורי יש בי כמיהה למה שכונה 'כור ההיתוך'. הרעיון שאפשר להקים חברה על ערכים משותפים רחבים, מרוכזת סביב תרבות אחת, שהיא שילוב בין מוסר נביאי ישראל לתרבות הנאורות של המערב, קסם לי תמיד - אף שידעתי שהוא לא ניתן ליישום. עד היום אני חושב שהטרגדיה של החברה הישראלית נעוצה בכך שלרעיון הזה לא היה סיכוי מההתחלה - וגם על זה כתבתי.

גם כמנהל בית הספר 'צייטלין' - מחד גיסא התנגדתי להתערבות המתמדת של משרד החינוך והרשות המקומית בתכני ההוראה ובאופי החינוך, ובמיוחד בהסתייגויות של ועדות המשרד מתוכניות לימודים ייחודיות שהגשנו (שאושרו לאחר ויכוחים קשים), ומאידך גיסא האמנתי ואני עדיין מאמין שיש הכרח לאומי, ערכי וחברתי בהאחדה בסיסית של תכני ההוראה ואופי החינוך ומדידת ההישגים.

הקונפליקט הזה ממשיך ללוות אותי עד היום, ובגלל עצם קיומו נראה לי שראוי לבחון את המודל של 'הדמוקרטיה הקהילתית', ואולי תוך בחינת המודל הזה ייפתר הקונפליקט לכאן או לכאן, או שתימצא פשרה הרמונית שתענה לכל הצרכים. מהאמור לעיל משתמע שאני רואה את הלוז ביוזמה לא בעצם הצעת החוקה אלא ברעיון של "דמוקרטיה קהילתית עם קהילות וירטואליות", שלמעשה טרם נוסה כלל בפורמט של מדינה. אבל נראה שמציע הרעיון סבור שהוא המודל הנכון למקרה הייחודי של מדינת ישראל שהיא, למעשה, מדינה של מהגרים שמתחלקת לקהילות שונות ומגוונות, ונראה גם, שבמציאות ימינו, כשהרשת היא המקום שבו פועלים בני אדם, יש גם סבירות מסוימת להצלחה של רעיון כזה.

בעיניי - אף שזה המרכיב החשוב ביותר בחוקה שאנחנו חפצים לגבש, זהו גם המרכיב הבעייתי ביותר. בהמשך אתייחס לבעייתיות זו, אבל כבר כאן אני מציע לגבש מבנה פשרה כלשהו. כלומר: הפדרציה תוקם מקהילות אחדות שיהיו מאורגנות על בסיס גיאוגרפי, אבל הקהילות הללו יתחלקו בתוכן לקהילות משנה על בסיס אמונות, דעות ערכים ומטרות משותפים להם. כך יש סיכוי גדול הרבה יותר לכך שכל אחד בקהילה ימצא את המוסדות ואת השירותים שבהם הוא חפץ.

מכאן ואילך אתייחס בהערותיי למאמר 'אם תרצו אין זה מדע בדיוני':

אני מסכים לגמרי עם הקביעה ש"בארצות רבות כבר לא ברור מה זה דמוקרטיה ואיך צריך לנהל אותה". אני סבור שהסיבה העיקרית לשינוי הזה נובעת מעוצמתה של התקשורת על זרועותיה השונות. למעשה התקשורת, קרי הטלוויזיה והרשתות החברתיות, הפכו לרשות שלטונית רביעית בלתי מוסמכת, בלתי מבוקרת ובעלת עוצמה אדירה שכופפת תחתיה את שאר שלוש הרשויות הקלאסיות. זהו טירוף המערכות העיקרי שמשבש כל סדר דמוקרטי.

המאמר, לעומת זאת, קובע שהסיבה לכך היא ש"שורש הרע הוא המשטר הריכוזי" וש"בניגוד לאינטואיציה דווקא הניסיון לשליטה בכל פרט מפלג את החברה ומחליש את הממשל". אני נוטה להסכים עם זה כשהמשטר הוא ריכוזי באופן קיצוני כמו המשטר ברוסיה הסובייטית, אבל במשטרים מתונים יותר יש להבהיר באופן מעמיק הרבה יותר במה הריכוזיות מחלישה. אנחנו מכירים מדינות רווחה שמחזיקות בידיהן את כל מערכת הרווחה והן משגשגות ופורחות כמו מדינות סקנדינביה, למשל. באשר לטענות בהמשך הפסקה - אני לא בטוח כלל שהקונפליקטים בישראל נוצרים בגלל הקשר שבין סדרי עדיפויות ערכיים לתקציביים. במערכות הבחירות האחרונות דווקא אלה ש"יש להם" נלחמו על החלפת המשטר. הרושם שלי הוא שישנה עויינות בסיסית בין שני צדדים עוד מתקופת טרום המדינה, וכתבתי על כך כאן: https://www.makorrishon.co.il/culture/253553

זה לב הסכסוך הפנימי. אם ניצור קהילות לפני שהקונפליקט הזה ייפתר יהיו אלו קהילות עויינות זו לזו שלא יסכימו כמעט על עניין אחד משותף בניהול המדינה. ארצות הברית - שממנה מביא המאמר דוגמאות לעתים קרובות, ובצדק, נמצאת בעימותים קשים שאינם קשורים למשאבים (אלא לשיטת הטוענים ש"הכל זה כלכלה"). הוויכוח הפנימי בארצות הברית בעניין ההגירה, למשל, לא קשור לתקציב, הוא ויכוח עקרוני על דמותה החברתית והתרבותית של ארה"ב.

כפי שכתבתי לעיל, משבר ערכי יכול להרוס כל דבר, גם אם הכוונות טובות. נכון כמובן שבסנאט של ארה"ב יש מספר שווה של נציגים לכל מדינה, אבל האם היום, למשל, אין שם עריצות של הרוב המזדמן - קטן ככל שיהיה? הכיוון בקונגרס האמריקני על שני בתיו הוא לעשות ההיפך מהממשל הקודם, לא באמת חשוב מה יהיה המחיר. יש לדפוק את האופוזיציה בכל מקום, בדיוק כמו אצלנו. זה נראה משבר ערכי ולא חוקתי.

הרעיון לקבוע בחוקה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי כולו ולהשתית את הרוב בה על בני העם היהודי בתפוצות הוא רעיון מעניין אבל, לדעתי, בלתי ישים מהסיבות העיקריות הבאות: